פרשת נח: התיבה, הקשת והברית

הפרשה מספרת שבני האדם התמלאו חמס, ונח היה האיש שמצא חן בעיני אלהים. הציווי אליו מפורט במידות: תיבה מעץ, אורכה שלוש מאות אמה, רוחבה חמישים וגובהה שלושים (בראשית ו, טו).

בתיבה יש תאים, פתח צד, וציווי מיוחד: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". הפרשנים דנו אם מדובר בחלון או בגג מואר, וזו דוגמה טובה להראות לילדים שלפעמים גם פרט קטן בסיפור נשאר פתוח לפרשנות.

הציווי כולל גם את החיות — מכל מין זוג, ומהחיות הטהורות יותר. נח אינו מציל רק את עצמו; הוא אחראי על עולם שלם שנכנס איתו לתיבה.

הגשם יורד ארבעים יום וארבעים לילה (בראשית ז, יב), והמים גוברים על הארץ. התורה מוסיפה שהמים היו על הארץ מאה וחמישים יום (בראשית ז, כד) — כלומר הסיפור ארוך יותר מגשם אחד, וזה פרט שהילדים אוהבים לשים לב אליו.

כשהמים נרגעים, התיבה נחה על הרי אררט. נח שולח עורב ואחריו יונה, והפעם השנייה היונה חוזרת "וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (בראשית ח, יא). בשליחה השלישית היא כבר לא חוזרת — סימן שהיבשה יבשה. הקרקע יבשה לגמרי רק בהמשך, בציווי מפורש לצאת.

אחרי היציאה מן התיבה נכרתת ברית: "אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ" (בראשית ט, יג). הקשת אינה רק תמונה יפה בסוף הסיפור — היא סימן להבטחה שלא יבוא עוד מבול כזה.

בפרשנות מופיע גם רעיון "שבע מצוות בני נח" — מערכת כללים המיוחסת לכלל האנושות (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ו). זהו פיתוח פרשני מאוחר, ולא ציווי שמופיע בפרשה עצמה — הבחנה שכדאי להרגיל בה ילדים גדולים יותר.

שלושה רעיונות עובדים בגיל צעיר: אפשר לתקן התחלה חדשה; האחריות שלנו כוללת גם את החיות והסביבה; והבטחה שניתנת במילים שווה משהו.

לא כדאי להפוך את הסיפור לשיעור מוסר על העונש. עדיף לשאול את הילדים מה הם היו לוקחים לתיבה אם היו יכולים לקחת רק חמישה דברים — התשובות שלהם יפתיעו אתכם.

לשחק את הנושא במשחק

עוד במרכז הלמידה